דף הבית » בין צנעא לירושלים – קולה של ברכה סרי – לאה ברץ

בין צנעא לירושלים – קולה של ברכה סרי – לאה ברץ

177
– קולה של ברכה סרי צנעא לירושלי  בי
 לאה בר
 את סוד הצמצו
"אולי לא צרי
ויש לקבל את הכול
.  במרחב היקו
שלמות גדולה  אולי אי
לרגע הזה
מאשר מציאתו של הרגע הזה…"
( (צרות אופקי, עדנה, עמ' 155
תקציר
. המשוררת ברכה סרי נולדה בצנעא ואת מרבית חייה היא מבלה בירושלי
 משיריה. קולה הוא קול נשי  במאמר זה אציג את ה"קול" הנשי הנשק
של דקי בו בחוטי , נשזרי  ממנו באה, תימ ירושלמי אותנטי, שהֵדי המקו
.( , עמ' 14  " (קידושי הבעה או בלשונה הפואטית: "אני שבאה מארצות תבליני
קולות רקע לקול המרכזי אותו  למעי מוצאה הופכי אמירות האגב על מקו
ולברוא אחר  המבקש להכחיד את היש ממקו היא מביעה 1. שיריה נעי
בתפיסתה החברתית אידיאולוגית הנגזרת  מגדרי וה  הנשי  בפ  תחתיו, ה
האב וע הא ממיצוב הדמות הנשית. בשיריה מציגה ברכה סרי את יחסיה ע
משרטטת דמות היא ג  על המשמעויות המיתיות המוענקות לדמויות אלו, א
על חייה. את התנהלותו, ואלו משפיעי ממנו בא מאפייני אב שמנהגי המקו
של אזרחית הלוחמת על עקרונותיה, והד לתפיסתה  אחר הוא הפ  פ
. בשיריה בעיקר בשירה על אודות העיר ירושלי האידיאולוגית מוצא מקו
1 המוות  ראה בהרחבה במאמרה של מדר ורד: "מה אמר ל  בתימ על מקומה של שירת הנשי
,  בתימ 54 . במאמרה מציינת הכותבת כי הנשי  2005 , עמ' 5 , 103  כאשר בא?", פעמי
 מידה גדולה של אי שוויו שהייתה בה חיי מסיבות תרבותיות דתיות ויהודיות, חיו ש
של שדעת לפיקוח והתקיימו רק משו היו נתוני של שירת הנשי הטקסי ודיכוי… ג
. הייתה נוחה מה הגברי
178
ת, כיצד היא  לגל בדרכה הפואטית המיוחדת לה היא מובילה את הקוראי
, זהות בירושלי  יכולת הטמעת ימי צנעא בשיריה מול כינו  פוסעת בשביל שבי
ספק שכינוי זה מלמד על היחס  אמי". ואי אותה היא מכנה "ירושלי ירושלי
. השתיי  בי הנרק
מי את ברכה סרי?
.  שנה וחצי גרה באוהל בראש העי  בהיותה בת תשע. במש  סרי עלתה מתימ
מגיל צעיר היא הייתה צמאה להשכלה. הייתה בה קנאה רבה באחיה שלמדו
הלמידה. היא  לא נטשה את תהלי , היא החלה ללמוד ומעול  . לכ  בתימ
הגברי מדגישה, כי הוכיחה שיש לה מוח סקרני ומוכשר לא פחות משל הבני
( 2002 ) מעירה, כי הקורפוס הנובליסטי  , 1998 ). ברלובי שלו  שלמדו אתה (ב
והוא  ימי ראשית היישוב היה מגוו מעצ המספרות את ירושלי של נשי
ומתעשר החל משנות ה – 80 של המאה ה – 20 . שמה של ברכה סרי אמנ  הול
אינו מאוזכר ברשימת המספרות, כי היא יותר משוררת מאשר מספרת, אבל אי
. ברכה סרי ואת עצמה כחלק מירושלי מכתיבתה את ירושלי אפשר להתעל
על פי שהמרכז הספרותי מתעל  היא אחת מהיוצרות המחוננות בישראל, א
מיצירתה. בשולי השירה "הקנונית" בישראל נעה ברכה סרי, שכל חטאה הוא
אינה  . מדינת ישראל עדיי  הלא הנכו , במקו  הלא נכו  שהיא נולדה בזמ
שואלת שאלות ביקורתיות הקשורות להיעדרות הכתיבה הנשית המזרחית
.( , 2006  (שאולו
בקטגוריה של המקוטלגי ( 2006 ) מונה את ברכה סרי בקשת הכותבי  אוחיו
שכותבי לדעתה הגדרה זו היא הגדרה בעייתית משו א "שירה מזרחית", ג
השירה המערבי, ובה לחקות את דג מבקשי אינ השיר שסרי נמנית עליה
המסורתי של השירה המזרחית על פי הדג בעת היא אינה נמנית על הכותבי
מזרח ומערב,  הקלאסית. "למעשה זוהי שירה פורצת גבולות המנסה למזג בי
 זהות ערבית לזהות יהודית ובי  והאב לשפת המדינה, בי שפת הא  בי
עיקר כוחה הוא  חילוניות לדתיות". יש שסרי נענית להגדרה אתנית זו, א
בהצגת דמות האישה. התרחקות האישה מהיותה אובייקט והפיכתה
. לסובייקט, למהות בעלת דפוסי חשיבה מקוריי
179
: ראשית, אנסה  את עולמה של ברכה סרי אתאר באמצעות שלושה מוקדי דיו
– בת, יחסי אב – בת ויחס : יחסי א כוללי לתאר את "גבולות האני" וה
החוק דמות האב ודמות האל המייצגי  חל טשטוש בי משוררת– אל. לעתי
ממנו באה הכותבת ואליו הנרקמת נובעת מהמקו החברתי. מערכת היחסי
היא יוצאת.
להגדיר את כתיבתה ככתיבה בריתמוס  הנושא השני: לשונה של הכותבת – נית
, הטור השירי צר, השירה אינה מנוקדת, בצד שיריה היא מוסיפה הצמצו
המקרא, עד כדי פרקי  מ קטעי מצורפי  בכתב ידה, כמו כ הערות ועיטורי
. שלמי
שירתה אכספרסיבית למרות הטור השירי ה"רזה". העיבוי נעשה באמצעות
הישענות על דמויות מיתיות טעונות או בעיקר על שבירת המיתוס המייחס
של חולשה. לאישה מקו
המעצב את גבולות ה"אני" הוא האמירה האידיאולוגית על רקע  ההיבט הנוס
כמקו ג ירושלי  כמוקד של תפילה וגעגוע, א ירושלי  בירושלי החיי
גיאוגרפי.  ריאלי
 כתיבתה של סרי 'מוציאה לפועל' את ציוויה של הפמיניסטית הצרפתית הל
 מוכרח להישמע. או אז ישפעו מעיינות הלא  : גופ  סיקסו "כתבי את עצמ
.(18 , ייפרש לו הנשי הבלתי נדלה" (סיקסו, 2006  סו  . סו מודע האדירי
גבולות ה"אני"
היותה של כתיבתה כתיבה  א. עוצמתה השירית של ברכה סרי נובעת מתו
. קדומי לצאת למסע ומהישענות על מיתוסי  המודעת לעצמה. מהצור
הכתיבה המודעת לעצמה – התיאוריה הפמיניסטית רואה באשה סובייקט
התייחסותי, בניגוד לסובייקט הגברי התבוני. הפמיניסטיות טוענות שזהות
, שה'עצמי' שלה הוא ועל הנייר מתווכת באמצעות האחרי האישה בחיי
לעיצוב ספרותי שיתופי וקולקטיבי ולא אינדיווידואלי ואוטונומי. את הכלי
הראי הספרותי הגברי, מחפשת האישה היוצרת  אוטונומי המשוחרר מ
וכלה במאפייניו הפסיכולוגיי  : החל בצורות הלשו שוני בתחומי
שאיפה להשתחררות מתיאוריה  של ה"אני הנשי, זאת מתו והאינטלקטואלי
180
הגבריות. אחת העיניי  על תפיסתה דר של האישה הנשעני המסורתיי
האישה נובעות ממקו  להשגת מטרה זו היא התמקדות בבעיות שאינ הדרכי
ההגדרה האוטונומית של האני (ט'  הגבר, אלא מ ע מערכת הקשרי  בתו
.( , 1995  כה
: דמותה של האישה היוצרת, ביצירתה ה העולי נושאי הכתיבה המרכזיי
של היצירה התהליכי הכתיבה וע ההתקדשות ליצירה או ההתמודדות ע
הספרותית, התייחסותה של היוצרת למסורת תרבות פטריארכאלית. שוואלטר
להגדיר את השוני המייחד את כתיבת  מציינת שהניסיו (Showalter;1985)
שוני זה וסיסו. הא  הוא משימה חלקלקה ותובענית כפי שהזהירו וול הנשי
קריאה? בהתמקדה  , ז'אנר, התנסות או תוצר של תהלי  של סגנו  הוא עניי
1982 ) הרואה ,Gardiner) הללו סרי משקפת את תפיסתה של גרדינר בנושאי
וייצוג של העצמי הנשי.  כהרחבה של זהות בטקסט הספרותי הנוצר על ידי נשי
לניסוח ההגדרה העצמית הנשית הייחודית,  היא אפוא הדר כתיבה עבור נשי
המעמיקה את מודעות האישה ככותבת לעצמה ולזהותה הסגולית.  דר
רָה רותחת, אש להבה או נהר גועש, (לבה B סרי מגדירה את "גבולות האני" כי
תפילה פרטית אֶל אֵל פורצת, פרה אדומה, עמ' 31 ). דימויי נפש אלה מגבשי
אל זרועותיה הפרטיות. הבקשות אל האל נובעות  המתבקש להיות מאומ
הרי הכותבת מוסיפה בצד די במילי  אי ממקור ההוויה ממנה צמחה, וא
או באיורי ממנו באה. בעיטורי הד לעול שה נאיביי עיטורי השירי
החוצה" גרוס כתיבתה הוא "מבפני  . תהלי תימניי לזהות מוטיבי  נית
המציאות הנפשית  החוצה מתאר את ה"אני" מתו 1994 ). מבט פני , Grosz)
האחרי פסיכי המעצב את קשריו ע  מתואר כאתר נפשי  הנחווית על ידו, הגו
סרי אינה מבקשת להישאר בדל"ת אמות תחושותיה, אלא כורכת  . ואכ בעול
התרבות ממנה היא באה. היא אינה פוסחת  מתו את תחושותיה במה שהופנ
תחושת ההשפעות  הפמיניסטיות המזרחיות, לכ זר על היותה מוזהה ע
ולבש/וברור וטרח  באות לידי ביטוי. "אני ששייכת/לדור תק  ה החיצוניות ג
…אני שזכיתי מערב שבת/ אני שלא זורקת פירור….. אני שזוחלת בצִדי דרכי
/ מסרבת להיענות לצו האופנה/ השתמש  לרכוב על חמור/ מפגרת אחרי הסילו
, פרה אדומה, וזרוק/ כי הכול הוא זבל/ ביצור המוני…" (נפתחו ארובות השמי
181
הנשי, ושל התחושות הנגזרות ממנו נבחנות אפוא  עמ' 38 ). מקומו של הגו
הכוח החברתי הכופה או מתעל את  הכוח היצרי הטבוע בה לבי  במתח שבי
הכוח החברתי.  הסוואה הנדרשת מתוק  היצר אל אמירות לשוניות שה
היא תגיע אל יעדה, ספק ב. המסע – בשיריה מקננת תחושה של ספק. ספק – א
בד בבד השירה היא ג  , א  היא תממש את עצמה. שירתה היא היא הדר א
גבולות  ה"אני השסוע". או בלשונה של המשוררת "אי  היעד. באמצעותה נחש
לאני מנוקב ככברה/סלח לבת המשוטטת/ בתהומות של אימה" (פרה אדומה,
לפחות מופרעת ……"(שבעי עלי שאני תמהונית …. אומרי עמ' 5). "אומרי
שירי שוטטות, עמ' 130 ). באמירה גלויה ללא חבישת מסכות, חושפת הדוברת
דמות הדוברת בשיריה היא דוברת אוניברסאלית או בשיר את מהותה, הא
שמא יש לראות בהצגת ה"אני" – אני חווֶה, המבקש להביע את צפונות עולמו?
עקיב 'נגה' נכתב עליה "נונקונפורמיז הנשי  השאלה אינה רלוונטית. בעיתו
ר אותה מסביבתה ומחשיד אותה בתמהוניות שעוררה נגדה טינת C המנ ֵ
 , 1983 ). רבות ה שלו  מאחורי גבה" (יוסי ב משעשעי משפחתה ורינוני
האמירות המאייכות את ה"אני", ומול מכלול השירה מתעצבת דמות אישה
מיוחדת: אימהית, נשית, דעתנית וזו המורדת בדמות האב. בעלת תפיסת עול
למכור הכול  שצרי  את תחושת חוסר השקט הפנימי שבה מבטאת הדוברת בכ
זרה. המסע הוא  ולקנות כרטיס טיסה ולמצוא איזה נקודת אחיזה באר
" המבטא את עולמה, את נשמתה מלאת התזזית. בשל מהותה  "נקודת משע
.( היא מרגישה כמו נגע שיש לבער במדינה (פרה אדומה, עמ' ועמ' 31,13
שלה. את תפיסת העול  לראות שיר המכונ  בשיר "הנה יצאתי למסע" נית
בשיר היא כותבת:
 "והנה יצאתי למסע / המתבקש. שיריי יצאו לדר
 סו  ./ שיריי יצאו סו  אוהבי  /עצמאית/ לחפש לה
כרגיל….."  / ואני תקועה כא  לדר
.( (פרה אדומה, עמ' 95
182
היצירה המעניקה חופש (אבל  השורות מבטאות את הדילמה, את המלכוד, בי
רק חופש מדומה, כי לאמתו של דבר היא אינה מגיעה לחירות רגשית מוחלטת)
לנוע, למצוא את החופש הרגשי. חופש זה נעצב בשל המחויבויות,  הצור  לבי
היא מוסיפה:  אבל בשורה הבאה אחר כ
המכות  /ע  פרי מעלליה  "שיריי ישובו אלי/ ע
/  צפיות משלה  / ע  ומבקרי  מעריצי  /ע  מאויביה
…."  / אחריה  אותי בא  מושכי  שיריי המפונקי
השירה שהיא לכאורה בעלת  האני המבקש לו עצמאות לבי  הקשר הגורדי בי
ישות עצמאית בא לידי ביטוי במכלול שיריה, ובשיר:
"מחפשת במפה/מנסה למצוא את עצמי'…. מחפשת את
עצמי כמו כוכב טועה/ומנסה למצוא משמעות …"
.( (בינה, עמ' 43
קראה לי ללכת/ הקולות קראו לי ללכת"  היא מעצימה זאת באמירה "הדר
141 ). התחושה שהמיקוד אינו פנימי אלא הקריאה  (במסע, בינה, עמ' 138
מאפשר לה לפעול  מיקוד חיצוני המפעיל אותה ובכ  לצאת למסע נובעת מתו
את פעולתה.
לביתה, מסע  כפול. היא נוסעת אל מחו מסע נדודיה של הכותבת הוא לעול
אותו היא מכנה מסע אל הגולה, במסע זה היא חוזרת לחפש את כל אהוביה. זה
ייאוש  של אהבה לאכזבה, בי קטבי  מסע של חיפוש עצמי נוקב, מסע הנע בי
חיפוש  לתחושה של התחלה חדשה, בי  תחושה של ביעור חמ  לתקווה, בי
 הטלטול בי  המוכר והבלתי מוכר, המפויס והמאיי  , בי  החדש לנטישת היש
קצוות מעניק תחושה של עוצמה. מסע מורכב זה מתומצת בשורה משיריה:
"זה אני שמרחפת בספרות אחרות, זה אני שבוחרת לא פה
להיות, זה אני שמבקשת אחרת לחיות"
.( (לבער את הנגע, פרה אדומה, עמ' 12
183
נוספת להגדרת "גבולות  הטקסט המקראי – דר  ג. הישענות על דמויות מ
הטקסט המקראי. ההידרשות למיתוס  האני" היא הישענות על דמויות מ
העברית, היא קריאת תיגר על אחד מיסודות התרבות. בשירת הנשי
יש להשיג באמצעות  תיקו  הפטריארכיה עיצבה את המיתוס לצרכיה, ולכ
רוויזיה (רתוק, 1999 ). אוסטריקר ( 1986 ) בספרה 'גזֵלת השפה' מקדישה פרק
את האישה. קיומו של המיתוס בתחו לרוויזיה שנועדה לשנות את התרבות וג
מעמד שיש לו ג  כיו  הפומבי מקנה לו אוטוריטה דתית, חינוכית וספרותית. א
להתמודד ע עשויה הרוויזיה בשירת הנשי  אינטימי, גדול כוחו יותר. לפיכ
עוצמה ותקווה. בת לוט, דמותה ולהעניק לה של נשי שלילי סטריאוטיפי
על פי ראות עיניה של לחפש אתונות מעוצבי  ההול של בת יפתח, או בלע
 הכותבת. הדמויות המקראיות מעניקות לכותבת מסגרת להכלת מגוו
בטקסט המקראי ההגמוני אשת לוט נענשת על סקרנותה משמעויות חדשות. א
לשינוי מצבה של האישה. בת יפתח מוצגת  הנשית, סרי רואה בדמות זו מנו
ההיבריסיות של אביה. בשירה של סרי בת יפתח  כנערה תמימה, קרב  בתנ"
גחמותיו של אביה, אלא הד  היא אינה נתונה רק לשלטו  תמימה, א  עדיי
אב לכל גבר דג  . יפתח הופ של כל הגברי הניגר ממנה הוא פרי תאוות
שלל דמויות  באשר הוא גבר. אל בת יפתח מצטרפת דמותה של רות וכ
של כבוד בכתביה. העתקת דמויות נשי מקראיות שוליות התופסות מקו
שוליות אל מרכז היצירה מכוננת לדמות הנשית לא רק זהות חדשה, זהות בעלת
. התובנות  חיות משל עצמ  עוצמה, זהות בעלת תובנות חדשות, אלא מעניקה לה
חושפות  הטקסט המקראי נטמעות בתובנות של הדוברת בשיר, וה  העולות מ
לגבי מעמדה של האישה.  לגבי עצמה וה  'עצמי' בעל זהות נשית המתייחס ה
– אמי  וירושלי
להציג את מכלול זהותה של ברכה סרי ללא ההתייחסות אל העיר  לא נית
. היא כותבת: ירושלי
יותר מאשר לברקלי  "ישראל 1989 קרובה אולי לתימ
צנעא בשבילי"  עדי  וירושלי
.( (עדנה, אחרי אמריקה, עמ' 47
184
, . ממרחק השני צנעא לירושלי  בהצהרה זו ממקמת סרי את עולמה בי
ממרחק התרבויות יכולה הכותבת לזהות כיצד היא אינה יכולה לנתק את
מולדתה משרטטת את התבנית האורבנית  ממנו באה. תבנית נו הוויית העול
שבה היא מממשת את חייה/ עולמה.
, כלומר כל הקשור בצנעא,  המבקש להכחיד את היש ממקו שיריה נעי
התוצאה היא קול נשי בעל אווירה ייחודית, הנבנה על  ולברוא חדש תחתיו, ואכ
. רקע העיר ירושלי
המכיל את בד בבד מקו ג  , א קיי הוא מקו ירושלי D ביתה או עיר
, המונח בתשתית ממנו באה. העיצוב הכפול של המקו של המקו  הזיכרו
וזיהוי תשתיות שיריה, מאפשר זיהוי אושיות הדמות, זיהוי מרחב המנהגי
עירי השסועה/שכמעט וחייתה" התרבות. "אני מקפלת זיכרונות/ מירושלי
( (עדנה, עמ' 53
בשיריה הוא אינה רק דווקא הדואליות הזו מעניקה עוצמה לשיריה. ירושלי
נותרת משמעותה. מוקד של תפילה וגעגוע, מהות הנקשרת למוקד היסטורי וש
 בשיריה– ההיסטוריה של העיר היא אילוסטרציה לתרחיש ההווה. ט' כה
 לא היו בי , 2002 ). נשי  (כה ממעטות לכתוב על ירושלי מציינת, כי נשי
יוצרי התרבות הקנונית העברית ולא השתתפו בעיצוב הקונפיגורציה והמיתוס
. אלה נוצרו במסגרת של תרבות "גברית" שבמוקדיה תפיסות של ירושלי
. הזדהות אצל נשי יוצרי אינ  שאולי א ואידיאלי
הרבה בשיריה, אבל היא אינה מרבה לתאר מקומות מאוזכרת פעמי ירושלי
נועדו לשרת בעיקר מטרה אידיאולוגית. , המקומות המוזכרי קונקרטיי
הנשי.  קווי המתאר של הגו ביחד ע קווי המתאר של העיר מטשטשי לעתי
יש משהו ארוטי בעיר כמו בנשיותה של הכותבת.
ולברוח עז לקו  במסגרת הגדרת עולמה הנשי וקביעת מקומה היא חשה רצו
עצמה. נדמה שהיא סובלת  היא מבקשת לברוח מתו , כמו שלעתי מירושלי
ומשתגעי לירושלי הבאי ', תסמונת המאפיינת אנשי ירושלי מ'סינדרו
מסיבות לא מובנות, כנראה בשל אווירתה הקסומה של העיר. סרי כותבת:
היא ירושלי כדי החיבור לירושלי  טרפה אותי שולל". ותו "ירושלי
185
המחזירה אותה אל הקשר הבלתי ניתק, קשר הדורות. היא חוזרת אל
ואל ייסוריה. , אל דמות הא הזיכרונות ואל הגעגועי
לבטא את הקשר  הוא הצור ההישענות על המהות המיתית של מושג הא
זו , מגוננת – והיא ג היא המעניקה חיי הא  , שכ הבלתי ניתק של השני
המחברת אל האדמה.
המחברת היא ג בת, ירושלי  יחסי אב  היא נקודת ההשקה בי כפי שירושלי
בעיניה . אנשי העיר המזרחית ואנשי העיר המערבית ה וערבי יהודי  בי
המצב  – לכ  אוהב, וההפ  רקמה אנושית אחת. על רקע העיר אויב הופ
. הפוליטי מכריח את הכותבת להיות נביאת זע
זה לזה והיא ערבה לכלל הכלל שכל ישראל ערבי תפקידה קשה עד מאד משו
. ולכל הסבל בעול האד
זה לזה/ ואני  "צרחתי מכאב ומחיתי/…ישראל ערבי
…"  ערבה לכלל האד
(צרחתי מכאב, עמ' 47 , פרה אדומה).
הוא דימויו של ישו הצלוב, והיא כישו את היותה נביאת הזע  הדימוי המאפיי
בגופה. אבל למרות בקשתה להיות מיילדת הצלוב נושאת את כל מכאוב העול
מקדושה, היא אינה כול  הקרועה בי ירושלי  לצאת מתו נדכאי של ע
היא אינה נלאית לומר את דבריה. היא  מצליחה לעשות דבר בפועל. לכ
, לשני העמי  יש חלו תצא הקריאה להגשי ירושלי  מאמינה, כי מתו
שיוכלו לשיר בעברית ובערבית שיר אהבה למולדת הקדושה (כאילו לא די לי ,
( פרה אדומה, עמ' 62
כמו אימא אוהבת, כמו אימא המשוררת נוטלת את הזכות לשיר על ירושלי
היא מבינה שהיא אימא  , א על השלו  על העיר, להג  היולדת את הילד להג
מעניק לה כוח , זה היהודי וזה הערבי. טשטוש התחומי לשני הבני
, נוצרו שני הבני הגדולה', ורחמה הכפול, ש ה'א  אוניברסאלי, משהו מעי
יש בשירתה קריאה להפסקת הלחימה.  אינו יכול לראות בכאב. ולכ
שלא שלא צעקה ולא התריעה. משו  היא חשה כמי שנושאת באשמה על כ
. פחד תמימי צעירי של אות , היא חשה כשותפה לשפיכות הדמי  עשתה כ
186
אותה לישראלית עלובה ערבה לכל פשע (צרחתי עד כאב, פרה ושתיקה הופכי
.( אדומה, עמ' 45
זה לזה היא מבחינה, כי הביטוי הנ"ל אינו עוד תחושה שכל ישראל ערבי  מתו
המדכא הוא היפוכו של כל מה שנתפס כיהודי טוב.  , כי השלטו העול  חלק מ
ההשוואה שהיא  '. מ המשעבדי היא תוקפת את עשירי ישראל, 'הכובשי  לכ
(אני יהודיה נודדת, בעיניה יותר יהודי שהיא מכירה ה עורכת רוב הערבי
יוכל ששמו "מה אומר לבני" היא תוהה הא  פרה אדומה, עמ' 149 ). בשיר נוס
. ועל נשי  האלה על ט  יוכל להני בנה לתת ידו לכיבוש האכזר או הא
תחושת האימהות. נשי  היא מעבירה דר  כנגד השלטו את ביטויה הקשי
ערביות (פרה אדומה, חוט ועוד  ה א  יהודיות או בי  ה א  אחת בי  דעת
של האימהות רוקמת את מפת הפיוס. הבחירה הלשונית  חוט, עמ' 76 ). רגישות
של מעשה הרקמה הנשי 2 (עוד מימי המקרא … אמו של סיסרא רקמה לו שש)
את העשייה הברוטאלית של  העובדה שמעשה הרקמה מבקש לעד  נובעת מ
. במחסו החיילי
האני הדובר את עמדתו הפוליטית באמצעות  האני הפרטי לבי  ההתלכדות בי
בדבריה אלה ביטוי  . אי למצוא את שביל הצדק בעול  דמות האישה היא הדר
לא תהא כרוכה לכפירתה בציונות, אלא בקשה שמימוש הציונות ותחיית הע
: במילי בעוול לאחר. את עמדתה הפוליטית היא מבקשת לסכ
 "בדחילו ורחימו אני עומדת לפני
 הילדי  ומבקשת שמור על שלו
שמור על שלומנו
…  ויהודי  ערבי
מפני חרבנו שלנו
2 של יהודית הנדל ורות אלמוג" מדגימה פנינה  וכתיבה בסיפוריה  הוא דיו: גו במאמרה "ד
– – החלל הפנימי, תחושת הפגיעות, הד  הגו  נשיות כפי שנחווית דר  שירב את הקשר בי
. בפתיח למאמרה היא עמדת שיח נוכח ייצוגי נשיות מקובלי  היכולת לכתוב, ליצור ולכונ  לבי
. ארכנה  למעשה אמרו את דבר  שארגו ובאריגת על נשי מיתולוגיי מביאה שני סיפורי
התשמע קולי? עורכת יעל  ללשונה שנכרתה. בתו  ההופכת עכביש ופילומנה הרוקמת כתחלי
.183  המאוחד. עמ' 169  , הקיבו  עצמו
187
המתהפכת
בינינו נגדנו
ונגד אחינו
(84 – (בדחילו ורחימו.. פרה אדומה, עמ' 80
אחר: ובמקו
/ חרבה/ בשל שנאת חינ "ואני צופה ירושלי
 /לסלול את הדר קורסי והמקדשי ומלחמת אחי
… " חיי לאלהי
.(149 – (רואה את עירי, עדנה עמ' 147
-בת  יחסי א
 והשתמשי בו/ את לא תהיי עוד קורב  "קבלי את כוח
לאיש…"
( , בינה, עמ' 69  ( לתת את אהבת
 /יבר  אותי בחיי  לאמי המנוחה/ מי שביר  "מי שביר
"  אותה במנוחת עולמי
( (עדנה, עמ' 71
את תודעת הקורא  " 3 ומולי  על תפילת "מי שביר  לכאורה פתיח זה נשע
היא , אלא שהקורא מגלה מיד, כי הא להתייחסות חיובית שתיבנה כלפי הא
חוזרת אליה בחלומות זוועה, "אימא באה אלי מקור כל הרעה. הא
מזכירה לה בחלומות/ואני נלחמת בה/ ומביסה אותה…" (בינה, עמ' 107 ). הא
את טירופה מטרידה אותה בתיעוב גופה:
3 מלכות בה ש  אי  כלל בשבת לאחר קריאת התורה, שכ  " נאמרת בדר  תפילת "מי שביר
.  שבועי, אוניברסיטת בר איל  ראנד, ד  בה סכנה של ברכה לבטלה. ד"ר אהרו  ואי
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/pinchas/arn.html
188
 / בשדיי  / בפניה הקמוטי  "אימא מטרידה אותי בחו
לא אהבתי  המראה/ ואני ה  …יוצאת לי אימי מתו  נפולי
אותה…"
( (בינה, עמ' 108
אמה ומנסה להשתית את עולמה  הרב שבינה ובי  הדוברת בשיר מודעת לדמיו
אהוב). הדוברת מנסה לבנות עול  המוכר והידוע (ולא כל כ  ולבנות אותו מתו
בדמותה, בקווי נשיותה, מזכירה לה את כל של איבה. האֵ מקו  חדש מתו
דרכי ההוויה התימניות, שאפיינו את נשות צנעא.
היא נושא להשלכות, לפנטזיות, לכמיהות, לערגות, למשאלות לא דמות הא
דמות של עוינות, של כעס, של תוקפנות, ושל ג  אפשריות: א  ממומשות ובלתי
תכונות חיוביות רבות, כמו: אמפתיה, פיצול רגשי עמוק. לאימהות אנו מייחסי
אמצעית והשתתפות רגשית עמוקה בחוויה של הילד. האב,  קרבה, הבנה בלתי
על , הוא דמות לכאורה ברורה יותר, בעלת קווי מתאר המוכתבי לעומת הא
השבט, על פיו יישק דבר.  פי הדפוס החברתי. האב הוא נציגו של החוק, זק
עולמה של הכותבת. מתכונות בסיסיות אלה נגזר ג
שיועדו לאישה בהוויה התימנית את התפקידי  סרי מבקשת להציג או לחשו
.( (טובי, 2001
היה הכשרת האישה או הבת למלא את תפקידה במשפחה 1. תפקיד הא
כמנהלת משק בית העוזרת על יד בעלה.
2. האישה מקיימת מצוות ותפילות. בנות לא נשלחו ללמוד אצל מלמדי
היודעות קרוא וכתוב הוא בגדר תופעה נדירה. הא שנשי  תינוקות, כ
. הייתה המקור העיקרי להעברת הסיפורי
של הדגמה אישית.  עליה להעביר את המוסר בדר 3. כא
. מיני ולהסביר לה כיצד יש לגדל בעל וילדי  4. עליה להקנות לנערה חינו
הוא טאבו.  אסור לדבר – מי  5. על מי
נמסר לרשות האב.  6. חינוכו של הב
בתחו  כול  מיועדות לאישה וה  כול  רשימת המטלות לעיל מדגישה כי ה
דל"ת אמות הבית.
189
כיצד משתקפת רשימת המטלות בשיריה? יש בשירה קריאה מתנגחת במוסד
הפטריארכאלי המבטל את נשיותה של האישה, התובע ממנה להבליט את
המהות האימהית, כי באמצעות ממד זה מדוכאת המהות הנשית שבה.
אימהות לנשיות מובלטת מאד בשיריה. סרי עומדת במריה היא  ההתנגשות בי
 פאטל או לילית. בתהלי חושפת את הצד הנשי הרואה באישה אמזונה, פא
לאשש את נשיותה.  ניסיו  מתו רבי גברי  חיפוש הנשיות היא נודדת בי
4 הדוברת .( , 1989 (פרו  ז'וא  דו  התנהגות זו היא תבניתו המהופכת של תסבי
חשה כביכול כאישה משוחררת כמעט מופקרת (ושוב מי הוא יהודי, פרה
…. איש/ אשר אהבתי עוד אלפי  אדומה, עמ' 18 ). "אני אישה אשר ידעתי אל
,  איש, קידושי  אני אשר נצרבתי באש האהבה ולא מצאתי איש אחד (ידעתי אל
נשותיו  באל  איש – ההגזמה מושתתת על האזכור המקראי הד  עמ' 11 ). אל
.  של שלמה המל
בדפוסי דת ממוסדת. ההליכה על הגבול הדק  אופייה החילוני של השירה מעוג
עומד לא אחת אות  לפרו  ועל הצור על המקורות הדתיי  להישע  של הצור
כחלק גברי  בסתירה לצניעות המתבקשת מאישה. הנשיות שבה נודדת בי
לספק את ה"אני העצמי" (פרה אדומה, עמ' 90 ) או להפרות את ה"אני  מצור
 העצמי". היסוד הארוטי, היצרי, והיסוד היצירתי רוחני – ההתנגשות ביניה
מביאה את הכותבת ובעקבותיו את הקורא אל מחוזות שלמרות אחיזתה של
משהו חדש. ימימה היא נוטעת בה מימי האישה בה
 מחד גיסא, האישה, האמזונה, יוצרת תחושה של שלילת המהות הנשית. מאיד
רחמנית. הדואלית הזו מכוונת להדגיש את כא גיסא, האישה מתוארת ג
, אישה מורכבותה של הדמות הנשית אליבא דסרי, האישה כבת, אישה כא
כרעיה, אישה כמאהבת ואישה דעתנית, שידה בכול ויד כול בה.
סרי מדגישה שאת הפונקציות החיוניות להיות אישה למדה מאמה:
4 שבתחו ' מתייחס לגבר, שסגולות האופי הגבריות שבו רופפות, זאת משו  ז'וא  דו  'תסבי
זה על ידי ההדגשה  לפצות את עצמו על חס הרגש לא נתבגר ועודנו ילד. גבר כזה ינסה לעתי
להוכיח כוח וגבריות  בו הצור התולדה. רוצה לומר: קיי  המי של תפקידו הגברי בתחו
. מספיקי שקווי האופי אינ במקו
190
"אני מאמי למדתי את סוד הלחישות… והלחש הוא ארור
(ההדגשה שלי. ל"ב).  אבי
…אני מאמי למדתי… לעשות כל עבודה/ כל אישה /בלי
נועדה./…. ואני הסוררת, בת גסה נלוזה/  כ  בושה/ לש
סוד הלחש  א  כעוסה/ ג  אקשקש, אלעס  במלי
( סובבתי בכחש." (ש.ש.ש, עמ' 59
הגדולה התרבותי ממנו באה. תחושת האש  מהמטע הדי הנשיות שלה סובלי
של היות אישה, הנחיתות המעמדית הגוררת אחריה נחיתות רגשית, היא מודעת
זאת באמצעות כוחה של המילה, אותה מילה ההופכת  לכל אלה ומבקשת לפרו
של הנשיות המתפרצת לעיני חשיפת תמונת העול לשירה בעלת עוצמה. עצ
תרפויטי: באמירת  תהלי  כפול. מחד גיסא, זהו מעי  תהלי  הקורא יש בו מעי
זה מחאה ברורה כנגד  גיסא יש בתהלי  הקלה, אבל מאיד  יש מעי הדברי
היא באה לידי תיקונה באמצעות זה ברור א  אי אלה שדיכאו אותה, אול
האל שישמע את קולה. בשיר  השיר. היא זועקת וחוזרת על הזעקה ומבקשת מ
בעולמה ובשורה המסכמת הקיימי הפחדי  " היא מונה את ס "כמה פחדי
רגש אשמה" (עדנה,כמה היא מתארת את מקור הפחד: "אימא שבי חיה ע
, עמ' 153 , ההדגשה שלי ל"ב). פחדי
מתגלה ברכה סרי כמשוררת אקטיבית, הנוטלת אחריות על חייה. בצד הפחדי
החוויות הכואבות, היא  , מתו הכישלונות הפרטיי  מתו ה"אני" מתעצ
משמיעה את קולה האותנטי הנובע מהתרחיש האידיאולוגי והפוליטי שבתוכו
היא חיה. והחשוב מכול – היא מודעת לתרבות ממנה היא באה, ובעיקר לזו
יצירת  הטקסט המקראי ההגמוני הגברי משועבד לצור  אליה היא שייכת. לכ
תפילה חדשה. היא בונה "קוד כפול". היא יוצרת נרטיב חלופי, שמבליט בכפל
את  את ה"סיפור הגברי" שנכפה עליה כאישה על ידי התרבות וה  פניו ה
הסיפור שמתריס כנגד נרטיב כפוי זה. במצב זה היא מנווטת עצמה אל מעמדו
שוואלטר, 2006 ). בלשונה  , בתו  של ה'אחר' אל העדות של סימני מחיקתו (לאק
/ לי הובאה לחישה/ אישה בושה….שה. שה" (ש.ש.ש, עמ'  של סרי: "לי מתימ
.(108
191
זהותה נעשה באמצעות האמירה המייחסת בושה למהות הנפשית. זוהי  כינו
על עצמו. להצניע  המבקש להג חלש, מקו אמירה המציבה את ישותה במקו
אותו קול ענות חלושה בוקע קול הנשי, שלמרות  את מהותה, אבל דווקא מתו
את עצמו.  האיסור מבקש לחשו
לעמל ואותו קול נשי קורא: "אישה לעמל נולדה" – על בסיס התשתית: "אד
יולד" (איוב, ה'). היא מסיבה זאת רק לעולמה של האישה. "היא טמאה, היא
לשפר את מעמדה?" (אישה נידה, ש.ש.ש, עמ' 72 ). כאב תחלו  נידה, ואי
. התייחסותה  בשיר המתאר את היחס אל נושא הבתולי היותה אישה מובע ג
היה נהוג שהא  החברתי ממנו היא באה. בתימ נובע מהמקו  הבתולי  לעניי
הזקנות נכנסות מספרת שהכלה "לבנה כשלג" ולאחר ליל הכלולות היו הנשי
מתארת סרי ופורצות בשירה. את התסכול והזע לחדר על מנת לראות את הד
בהרחבה בסיפור קריעה. 5
לשתיקה/ על טובה ומררה…. ואל ליל הכלולות"  "ואל סוד השתיקה, ואלפו
להיות  74 ). הלילה האמור להיות המאושר בחיי הנערה הופ  (ש.ש.ש, עמ' 5
ועוקב בשקיקה אחר  מעבר לחלו  ממתי  הלילה הבזוי בחייה, עת כל ההמו
מוטיב  הופ . הד בד המוכת  בטקס הסדי  הקריעה. אחר הקהל מתבונ
שהוא חלק ממרכיבי הזהות הנפש. סרי נוטלת את הד  ובי  הגו  המחבר בי
, מטביע מעניק תחושת אש  הבתולי הטמא שבו. ד  הנשית ומבליטה את הפ
הוא מקור הזוהמה, ד , בשיריה הד לאד חיי הוא ס הד  , א חות
,(kristiva,1980) של האישה. עפ"י תפיסתה של קריסטיבה  הנידה, דמה השפו
קריסטיבה, מציינת שהרחקת .(Abject) הוא אחד מביטויי הטמא והדחוי הד
5 המאוחד,  עברית, עורכת לילי רתוק הוצאת הקיבו הקול האחר – ספרות נשי  קריעה, בתו
.1994
העבר, חוויה  הסיפור מסופר מנקודת מבטה של אישה, אישה מתבגרת המתארת חוויה מ
ליצור  לגבש זהות עצמית ובעיקר ניסיו  ניסיו טראומטית עד מאד. בכתיבה על העבר יש משו
גורליי רגעי ע  ליישב חשבו  החוויה. זהו ניסיו תרפויטי, שיקל על ההתמודדות ע  תהלי
. האמיתיי את ממדיה העבר הכואב וזאת על מנת לנסות להחזיר לה  מ
שהוא מכיל  עד כה. חשיבותו הוא בכ הסיפור קריעה הוא סיפורה היחיד של סרי שפורס
במכלול שיריה. המפוזרי בפרוזה את המרכיבי
192
הסימבולי, כדי להבטיח את החלוקה  היא יצירת הרחקה והבדלה מ הד
מעניקה לו הסימבולי/אלוהי. סרי בהזכירה את הד  לבי טבע/א  הברורה בי
בשיר הוא מתעלה מדרגת ממד חדש, ממד אסתטי. בכוח תפיסתו מקו
אובייקט מלא טומאה למטפורה, למהות הנשית שבאמצעותה היא מייצגת את
זהותה כסובייקט, והצבתה מהווה אנטי תזה לדמות הגברית. כפי שכותבת
דה בובאר ( 2001 ), המבנה הבינארי גבריות – נשיות שומר על סימטריות  סימו
ולא במציאות האקטואלית. הגבר נתפס כמייצג רק את רשמיי רק בטפסי
החיובי והניטראלי ואילו האישה נתפסת כמייצגת את השלילי, וממילא את
גבר שהוא המרכז האבסולוטי. הנחות. ללא כל אינטראקציה ע
של התפכחות היא כותבת: "בכמה דרכי  בשיר אחר, שנדמה כי יש בו תהלי
נקנה בעל…" אמירה זו חושפת אתה השינוי התודעתי שחל בה, היא אמיצה
 . 6 הבעל הופ  מספיק להודות שלא האישה נקנית על פי הכתוב במסכת קידושי
, ומשתמשת במילה "נקנית",  הקידושי  מתארת את תהלי  6 המשנה הראשונה במסכת קידושי
("האישה נקנית בשלושה  קניי  כולל בחובו תהלי  הקידושי  שתהלי  מילה המצביעה על כ
המסכת. הגמרא (ג.) פוסלת  נוספות במהל "). למעשה, מינוח זה חוזר על עצמו פעמי דרכי
שאישה אינה מסכימה להתקדש השווה פחות משווה פרוטה משו  שעשה האיש בחפ  קידושי
פעוט שכזה: "ואישה בפחות משווה פרוטה לא מקניא נפשה". תמורת סכו
193
לעשות  השיר מתארת הכותבת מה צרי  כמעט עבד בחסות תפיסתה. לאור
נועד לשמור האישה. ההסדר ביניה  בעל, לאחר שנקבע הסדר גבולות בינו ובי
ארוכה הנותנת על חירות הפרט, אבל בסופו של השיר לאחר הרצאת דברי
תחושה כי האישה הפכה חזקה, היא נסוגה אל ביתה וממתינה להזמנתו של
יכולה להתפרש כאקט של  הגבר. היכולת של הדוברת לחזור אל ביתה ולהמתי
כאקט של אישיות ההופכת חזקה. היא היא יכולה להתפרש ג חולשה, אול
אישה נקנית, כעת מאמינה בעצמה בעוצמות הנשיות שלה. (בכמה דרכי
.(45  , עמ' 42  קידושי
בשיר על אודות אשת לוט היא מתארת את מקומה האידיאלי של האישה על פי
, זה מוטל על האישה רק מכלול של איסורי . בעול של 7הגברי תפיסת העול
או כפי שהיא מסכמת זאת "רק רוח נמוכה/ וביטול אישיות/להיות אשת חיל
9). את  " (אשת לוט, פרה אדומה, עמ' 8 אבני הרחיי  אפשר רק במטבח/ בי
, ד את זהותה. בשיר זה הד  אפשר לראות כשיר המכונ השיר מזמור של יו
הנידה, משורר הללויה. יש בשיר עוצמה נשית עד כי זו הופכת "למשיכות נשמתי
/ אישה שבי ללא ספק תובעת / אולי מאשרות סיפור גלגולי למילות תהילי
תאווה" (בינה, עמ' 149 ). השיר מתעלה מעל הדמויות המקראיות, מנהל דיאלוג
האל. אמירה שאינה יראה להציג את מהותה כאישה. כלומר הטלטלה ישיר ע
משהו שרירותי  שהאישה בוחנת את מקומה, אי  הרגשית היא עדות לכ
בעולמה.
אלה ישנו הד לשירת המגאני 8 (שירת המענה), שירת הקינה. שירה זו בשירי
במשפחתה, ובולטת בה הקשורי היא שירה לירית המתמקדת בתכני
7 המוטל על האשה בהרחבה במאמרה של רחל אליאור "נוכחות נפקדות: האיסורי על עול
עמ'  התשמע קולי? עורכת יעל עצמו  הקוב  " בתו לה עיניי  " ו"עלמה יפה שאי "טבע ודומ
.82 – 42
8  . התפקיד שלה המקוננות נתפסו בחברה התימנית כנותנות שירותי  שירת המקוננות
המקוננות שימשו שופר לקולו של המימסד הדתי – בקבוצה החברתית היה ברור. הנשי
המוות כאשר  תרבותי – הגברי, וכלי שרת בידיו. ובהרחבה במאמרה של מדר ורד "מה אמר ל
.54  2005 , עמ' 5 , 103  בא?", פעמי
194
היא  כאשר האישה ממררת בבכי ומקוננת על מר גורלה אי הקינה. ג
מתייאשת. בשיר "מקוננות" היא מתייחסת למצב האישה לו הייתה נשארת
בגלות. במעמדה כאישה ללא בעל נגזר עליה לשמש כאישה מקוננת. ובתפקיד זה
והיא מודה לאל במשפט "אני מקוננת / אישה/ אני היא הייתה שרה על החיי
מעמדי אחר– ממקו מקוננת אול מקוננת (ש.ש.ש, עמ', 109 ) היא הפע
, לבוז לסביבה על היחס שהיא  של אישה שיש בידיה הנשק לעשות כ ממקו
, היא אישה חזקה ולועגת מעניקה לאישה הבודדה. אבל, היא כבר אינה ש
 ותחושת חוזק לשירת הקינה נית  לאלה שהועידו תפקיד זה לאישה. תיקו
. למצוא במוטיב הרח
העוצמה מוטל ברחמי  גרעי
( , עמ' 50  (חופה וקידושי
בשורה זו מונחת תמצית התשתית הרעיונית של מקומה של האישה. המלה
הזהות הנשית מדגישה את  לכינו משיריה. הבחירה ברח ' מופיעה ברבי 'רח
שבו היא מציגה ותופסת עצמה כסובייקט  שבו חווה הכותבת את האופ  האופ
על ידינו נתפסי – Compassion – ) והחמלה רח  (מלשו נשי. הרחמי
כתכונה אימהית ונשית, בעוד שעמידה על עקרונות, על דרישות החוק ועליונות
כתכונות אבהיות וגבריות. תפיסה זו בולטת מאד של אלה על הרגש, נתפסי
בשיריה.
תחושה של "לידה  ה"אני", יש שמסע זה מעניק מעי  מסע אל תו שיריה ה
מחדש". תכליתו של המסע אותו היא מתארת היא תנועה אל עבר הגילוי הנאות
. המסע חוזר אל העבר, וחזרה זו מעצימה את מכלול החוויות, של העול
אינו רק מרחב הנושא עמו נושאת הכותבת. הרח שאות והכאבי הפחדי
בו מתהווה משמעות הוא המקו את הבריאה על מכלול משמעויותיה, הרח
מהמרחב הפרטי אל המרחב האוניברסאלי  לאומית. סרי מעתיקה את הגו
לאומי. היא עושה זאת באמצעות העמדתו של טקסט מקראי מספר בראשית
עשו ויעקב בצד טקסט שעניינו שנושאו תולדה, והוא עוסק בלידת התאומי
ליצור קריאה מסוג שונה, לא עוד קריאה מגדרית נשית, אלא  . זהו ניסיו רח
195
על הגדולה/ הכפולה/ במלחמת התאומי ברח קריאה אתנוצנטרית: "שכל
הירושה/ על הנחלה" (פרה אדומה, עמ' 10 ). נושא זה בא לידי ביטוי במקומות
בשיריה. נוספי
לשתי  משות . השורש רח" מתקשרת בשיריה למושג רחמי מהותו של הרח
יכולתה  לבי מהותה של האישה בעלת הרח  והוא מלכד את הקשר בי המילי
כשהיא תופסת את נשיותה, היא מבקשת להיות  על הזולת. לכ להשפיע רחמי
אימא רחמנייה/ מיניקה/ שופעת חדווה  "משהו כמו אל שדי/ משהו מעי
, שהיא מעניקה אהבה/". נראה שבביטוי 'אימא רחמנייה' היא מתכוונת לומר ג
ה' עַל רִחַ נִי / ב עַל ָ $ רַחֵ C , ואולי כמו בפס' " ְ אימא המאכסנת בתוכה רח
ק"ג י"ג). יו" (תהילי $ יְרֵ
 מטפורה להולדה של תהלי הוא ג  הנשי מתפקד כמהות נשית, א הרח
היצירה או למרחב שבו נבנית התפיסה האידיאולוגית על אודות המצב או תנאי
.( " (פרה אדומה, עמ' 42 היקו החברה/ ברח של החברה "נשאת ברח הקיו
הבריאה. יש ברחמה היכולת תפקיד לא פחות חשוב נועד לה; להיות רח
. האישה האל/להביא את האור אל העול  לעשות את כל מה המצופה מ
מעניקה את השפע הזה ללא תמורה מרחמת ומנחמת. הדוברת אינה רואה
הוא נחלתה המלאה של  דבר היבריסי, אלא כל האמור כא באמירה זו שו
כמי מתוארי , אל הגלות, ה אל העול האישה. לאחר הוצאת הילדי
של הכלה אימהית. כדי לחוש  תהלי יוצרי אינ , ה את הא שנוטשי
יש תחושה של לחוות את החוויה, אבל בשל התנהגות הילדי אימהית על הא
הטבע).  היא דר התנהגות הילדי  על פי שדר  החמצה. (א
על ילדיה. ראשיתו על ילדיה. היא זו המשפיעה שפע רחמי  תפקידה הוא להג
 הגנה באמצעות נוזלי השליה, א  אמו אפו הילד המצוי ברח  של המסע
ההגנה היא ברחמיה. "את ילדי פינקתי בשירי תפילה בצאתו אל העול
בעברית ואנגלית משירי ילדותי בתימנית/ ככה הינקתי לבני / שרה לה קדושי
( " (עדנה,עמ' 27 משירי התפילה הקדושי שרשי
196
אל – אב  אני
אלוהי…."  "אני רוצה להיות אחת ע
( , עמ' 119 (בינה מחפשת מכנה משות
זהותה הנשית.  לדמות האב השפעה רבה על כינו ג בצד מקומה של הא
את שבוחני סיקסו מציינת, שהאישה משתייכת תמיד לצד הסביל. "בכל פע
לדבר מה.  להתכוו  במודל המשפחתי….מרגע שיש רצו מבני השארות. כשדני
חזרה היישר…. עצמנו מובלי זאת ומוצאי : תשוקה, סמכות, אנו בוחני  רצו
בפעילות זו!" (סיקסו, לאישה כלל מקו  שאי  בכ  אל האב. אפשר להבחי
.(107 ,2006
בלשונו של הגבר,  המענה שבפיה של סיקסו הוא "שהאישה בשיניה שלה תיש
שתיכנס לתוכה… אקט נשי אינו יכול להיות שלא להיות יותר  שתמציא לה לשו
הנדל"ני הרמה הולקאנית של הקרו  הוא נכתב, אזי רק מתו מחתרני: א
שזו בלתי פוסק. עליה לכתוב את עצמה משו הענקת מקו  . תו  היש
המצאתה של כתיבה חדשה, מרדנית שבבוא רגע שחרורה יאפשר לה לבצע את
ההיסטוריה שלה… הכתיבה היא אקט  ההתנתקויות והתמורות החיוניות לצור
את נכסיה, את הנאותיה, את שישיב לה לא רק את כוחותיה שלה, אלא ג
הופקעו. הקשר שיעקור  אבריה את נחלותיה הגופניות שזכות הכניסה אליה
.( האשמה" (סיקסו, 2006 המבנה האני העליוני שבו נשמר עבורה מקו  אותה מ
לדחות את התכתיב  בהתריסה כלפי האל – האב נעשה אצל סרי ניסיו  ואכ
שבו שולט "חוק האב" נדונה האישה לגמד את עצמה, הפטריארכלי. במקו
תחושת היותה נתונה בכלא. ההתרסה של סרי כלפי האל  לנהל את חייה מתו
האב  הבדל בי  הקו שבו היא נוקטת ביחס כלפי אביה. כמעט אי  היא המש
בא יחס דומה כלפי האישה. בשניה מייצגי האב האלוהי. שניה  הפרטי לבי
 לידי ביטוי היחס הדואלי: קרבה – הרחקה, מעלה – מטה, כאב – עונג, דיבור
המוצא למרד ה שניה  את מקור הסמכות, ולכ מהווי שתיקה. שניה
באמצעות שיריה: סמוי אותו היא מנהלת נגד  הגלוי
197
.  "אימא. אלוהי
אבי שלי בגד בי.
חוקיו לא תאמו לי
ואני מרדתי…"
( (בינה , כמו ילד טועה, עמ' 133
של ייאוש… היא קוראת אל האל אל תהיה לי רק הד. קריאתה בוקעת ממקו
האל. היא  (ש.ש.ש, עמ' 44 ). היא מדמה עצמה בודדה וקטנה ומ בודדה בתהו
אינה מבקשת דבר רק לזעוק ולצעוק כי נשבר! (ש.ש.ש, עמ' 44 ). היא מגיעה
למסקנה, כי האל מתעמר בה ומבקשת ממנו כי יניח לה. התחושה המלווה אותה
אלוהי  היא כי האל בגד, כי האל נטש אותה, והיא מוצאת עצמה לבדה "אי
אותו לשאול" (ש.ש.ש, עמ' 49 ). היעלמותו או התאיינותו של האל נובעת על פי
מיוחד "כי לקח אותו אבי אל קברו" (ש.ש.ש, עמ' 50 ). הסמכת הכותבת ממקו
את מקור הסמכות בחייה. מהווי מעידה, כי שניה  האב אל האל או ההפ
, להשיג שחרור רגשי,  הסתלקות מקור הסמכות היה אמור להניח לה לפרו
והמגבלות שעתיד להוביל אל מחוזות שהיצר תובע. למרות שלל האיסורי
האל, ולמרות המחאה הברורה שהיא מפגינה  שתבע האב, או שתובע שלטו
ההגמוני , אצל הכותבת נולדת תפילה חדשה. לאחר שהגורמי כלפיה
התפילה שלה, כפי שהיא תופסת הסתלקו מחייה הגיעה העת להציג את עול
היא נשענת על דפוס עולמו של האב, כעת היא עושה בו א אותו. ותפילתה זו ג
המקרא, בעיקר פרקי  מ שלמי היא מוסיפה פרקי השירי  שלה. בי  כבתו
בכתב ידה. הכתיבה בכתב יד היא הטבעת טביעת האצבע שלה תרתי הכתובי
משמע: לא טקסט מודפס מסודר, אלא טקסט הכתוב ברישול. הכתב נדמה כמו
גרפיטי, ובמהותו הגרפיטי מביע מחאה. הכתוב מרושל באותיות לא אחידות,
השורות עקומות. כתיבה זו מייצגת את זה האני האותנטי… המצהיר: אני אביע
 היא עושה! סרי מבקשת ליצור תפילה ממי  כ  את עצמי כראות עיניי. ואכ
", אלא "יש" מ"יש". התפילה ופרקי  היא מבקשת ליצור "יש מאי  חדש. אי
משמשי בשירי המובלעי כנר לרגלי כתיבתה. אזכורי המקרא עומדי
היא מבקשת לרעיונות אות או כהרמזי חדשי כמקור השראה לדימויי
, 1995 ). ברכה סרי  להביע. הטקסט המקראי נחשב לטקסט קנוני גברי (כה
198
שינויה  שפת האב תו  אלו לצורכי כתיבתה. ניכוס הוא אימו מנכסת טקסטי
והתאמתה להבעתה ולעיצובה האוטונומי של היוצרת. מה מטרתה בניכוס
התרסה כנגד  אמצעי זה מהווה מעי "? הא גבריי "יהודיי קנוני טקסטי
אמירה של מחאה, או  הגברי על פי התפיסה המגדרית, שמא יש בכ העול
חדש?  בפ  שמא מבקשת להאיר את היש
הללו מתמקדת בפיסת ה"אני" שלה, בהבנת הדוברת המשתמשת בטקסטי
Father Speech, , מקומה בתרבות שבה היא פועלת. היא מאמצת את שפת האב
השפה הקנונית, אבל משעבדת אותה לדפוס אמירה חדש, אישי. כאשר האישה
איבוד הזהות הייחודית שלה כאישה, אבל  מעי  רוכשת את שפת האב יש בכ
כאשר היא מתאימה את "שפת האב" לצרכיה שלה, היא מביעה את עצמה
מחדש כאישה. ניכוס שפת האב היא הגדרה מחדש של ה"אני הנשי". הפנייה אל
של מרידה, השימוש במשמעות הנוספת של  תהלי  טקסט קנוני היא מעי
של טקסט אליו. רישו  הטקסט המקראי מעשיר את הטקסט של השיר הנסמ
, מחד גיסא –  השוואה. ההשוואה יוצרת מישור מוצפ  בצד טקסט מחייב לערו
מישור זה יוצר תחושת גאווה אצל הכותבת, על היכולת להשתמש בטקסט
גיסא – היא מאלצת את הקורא לקרוא את שיריה  ההגמוני הגברי, מאיד
בקריאה כפולה, האחת מול הטקסט המקראי, וקריאה נוספת – כטקסט העומד
בזכות עצמו.
 סיכו
ספק, שכתיבתה של ברכה סרי מאפשרת להגדירה כמשוררת בלתי שגרתית,  אי
. סרי בונה את זהותה עיצוב  ברעיונותיה ובעיקר בדר  השגרה ה  החורגת מ
. היא ופנימיי דינמי של שינוי מתמיד, המושפע מכוחות חיצוניי  תהלי  תו
המחליטי של גברי  כשלטו  אומרת: "המדינה תמיד הצטיירה בעיניי כגבר
את ממלאי  , וכ את חיי כראות עיניה בשבילי על זכויות וחובות ומנהלי
האב והבעל והקהילה הדתית בגלות… המדינה הרוחנית נמצאת בי, מקו
הסביבה ע במוחי ובלבי, והיא הקובעת את חיי, אורחותיי והתנהגותי בתיאו
שבחרתי לחיות בה. אושרי תלוי במידת מעורבותי ואחריותי לחיי ולחיי
בחיפוש מתמיד אחר  הבניית הזהות כרו  לי" (נגה, 1998 ). תהלי הקרובי
199
המקור  ליישב את הסתירות הפנימיות: ההתקרבות וההתרחקות מ דרכי
מבקשת להתרחק. שירתה של סרי התרבותי ממנו היא באה, אבל ממנו היא ג
היא  אי א מפרקת את בלבול הזהויות. היא נוגעת בכל הנקודות הכואבות, וג
לעורר מודעות  היא דר הנגיעה בה ועצ הצפת , הרי עצ  פתרו  מציעה לה
ההווה הבונה.  העבר המסרס לבי  לזהות החדשה. אישה החיה בי
, האזרחית הלוחמת על ברכה סרי היא משוררת אישה המציגה את דמות הא
את העול חושפי  , ובכ ומוסרי הללו נחבשי עקרונותיה. כל הכובעי
, לגלות שהיא מבקשת לייצג. בדרכה המיוחדת היא מובילה אותנו, הקוראי
זהות  יכולת הטמעת ימי צנעא בשיריה מול כינו  כיצד היא פוסעת בשביל שבי
ספק שכינוי זה  אמי". ואי אותה היא מכנה "ירושלי , ירושלי בירושלי
. השתיי  בי מלמד על היחס הנרק
שרטוט קווי  , בי צנעא לירושלי  בי "גבולות האני" אותו היא משרטטת נעי
לשונה נדמית כרזה הרי זו טכניקה פטרוני– גברי. וא עול  נשיותה לבי
המקראית והקבלית הנתפסות  כולו על הלשו  להבליע את כוח אמירתה, הנשע
כלשונות גבריות.  במהות
בביבליוגרפיה
המזרח, הוצאת  ", הכיוו , ש' ( 2006 ). "שירה מזרחית או שירת כלאיי  אוריו
. בימת קד
.28 – , י' ( 1983 )."פירימטיבעית" , נגה מס' 7, עמ' 26 שלו  ב
הישראלית בשנות בסיפורת הנשי " ירושלי מקו  , י' ( 2002 ). "אשה  ברלובי
מגדר חברה ודת, בר , י' אישה בירושלי  , ט' ושוור  : כה  60 וה– 70 . בתו  ה
.191 – . עמ' 158 . הוצאת מרכז אינבורגרנט ללימודי ירושלי  איל
השני, הוצאת בבל תל אביב.  דה בובאר, ס' ( 2001 ). המי
 בעריכת יוס  , לקסיקו  ילקוט תימ  " בתו  טובי, י' ( 2001 ). "הלכות בת תימ
סרי תל אביב: אעלה בתמר, תשס"א . טובי, שלו
טקסטואליות בספרות ההשכלה: מקומו של הטקסט  , ט' ( 1995 ). בי  כה
.37 כתובה, בקורת ופרשנות, 31 , עמ' 52  הבלתי
200
ומגדר בשירה העברית", ירושלי  , ט' ( 2002 ). "העיר הרובצת על חיי"  כה
. הוצאת  מגדר חברה ודת, בר איל , י', אשה בירושלי  , ט' ושוור  כה  בתו
.229 – . עמ' 192 מרכז אינבורג רנט ללימודי ירושלי
ק', ( 2006 ). זה עתה נולדה, הוצאת רסלינג.  סיקסו, ה' וקתרי
. סרי, ב' ( 1998 ). "המדינה זה אני", נגה, מס 33 , עמ' 10
. , א' ( 1989 ). אמנות האהבה, הוצאת הדר, עמ' 41 פרו
: דמות האישה המקראית בשירת נשי  קולה בי ר  רתוק, ל' ( 1999 ). "ה
. 23  עברית", דימוי, 16 , עמ' 15
חוצבת: הערות על מאפייני הקול הנשי בשירה רתוק, ל' ( 1997 ). "כמו מי
202  , ב, 165  העברית" סד
על השירה http://www.notes.co.il/mati/16629.asp .(2006) ' , מ  שאולו
מלאת החסד של ברכה סרי.
: ללמוד פמיניז  שוואלטר, א' ( 1981 ). "ביקורת פמיניסטית בשממה" בתו
. המאוחד, 2006  מקראה, הקיבו
Ostrieker, A, S., (1986). Stealing the language: the emergence of
women’s poetry in America, beacon press Boston.
Kristeva, J., (1980). Desire in Language: A Semiotic Approach to
Literature and Art, Oxford: Blackwell.
Grosz, E., (1994). Volatile bodies. Bloomington and Indianapolis:
Indiana university press.
Gardiner,. k.j, (1982). On female identity and writing by women. In
able(ed) writing and sexual difference, Chicago press pp. 177 – 191.
201
אימא נעימה ואבא דואג לה
 ) של יצחק קצנלסו (לא ברוח הפמיניז שני שירי
עדינה בר-אל
משקפת את עולמו של הילד? את תחושותיו? את ספרות הילדי הא
, לא בידי הילדי בידי מבוגרי מחשבותיו? כידוע, נכתבת ספרות הילדי
) מה שלמיטב  ראשו  בגו (לעתי כותבי . הווה אומר: המבוגרי עצמ
מסתתרת מגמה הילד חושב ומרגיש. זה במקרה הטוב. לעתי ידיעת
דידקטית, שמנסה להורות לילד מה עליו לחוש ולהרגיש.
( , 1991 עוסקת בספרה "ילד אז, ילד עכשיו" (ספריית פועלי  החוקרת מירי ברו
העברית. 1 היא בשינוי בתדמית הילד וביחסו להוריו ולסביבתו בספרות הילדי
בתפישת מעמדו ועולמו הפנימי והחיצוני של הילד,  שחלו ה מראה את השינויי
.  אות , במטרה שהילד יפני בנורמות שייצגה ספרות הילדי  וה
משקפת את ערכי רגב יוצא מנקודת הנחה שספרות הילדי החוקר מנח ג
, לילדי עבריי בשירי החברה ותפיסותיה. הוא בדק כיצד מצטיירת הא
רכה ואוהבת עברו ומצא שהדמות עברה מטמורפוזה: מתיאור של א
הגבוה  הכ  סרת, כביכול, מ B מ . 2ובניסוחו: "הא לביקורת על הא המשוררי
זו ביקורת של הילד עצמו, אלא של  אי שבעצ  שעליו היא ניצבת". 3 הוא מציי
. הכותב המבוגר, שכותב את שירי הילדי
ביחסו של הילד, "האני" הדובר, אל הוריו, בשירי למצוא שינויי  , נית  ואכ
מתקופות שונות.
מסתמכת על החוקר אריאס, שמתאר את גלגוליה של תדמית הילד בחברה האירופית  1 ברו
(Aries, P. Centuries of Childhood, New-York 1962.)  ואיל מימי הביניי
 , השתקפויות, 1992 , תל  : ספרות ילדי  ", בתו ילדי  בשירי , "גלגולי דמות הא 2 רגב, מנח
אביב.
. , עמ' 133 3 ש